1. החוויה של נפגעי ההתקפה הארורה על מסיבות הטבע בעוטף עזה היא קודם כל חוויה טראומטית קשה ביותר. ההיכרות עם העולם הפסיכדלי היא קריטית בעינינו, אך אינה קריטית כמו הניסיון בעבודה עם חוויות טראומטיות קשות.

2. שני רגשות בולטים אצל שורדי המתקפה הם בושה ואשמה. ההבדל המהותי בין בושה לאשמה הוא שבושה היא תחושה שמשהו פגום בי, ואשמה היא תחושה שעשיתי משהו לא בסדר. לאף אחד מהשורדים אין סיבה להרגיש פגום או אשם ויש לעשות כל שביכולתנו כמטפלים כדי למוסס תחושות אלו. הם ניצלו בזכות הכוחות האדירים שהיו זמינים להם באותו רגע, בין אם היו תחת השפעת חומרים ובין אם לא, עצם זה שהם עכשיו בריאים ושלמים בקליניקה זה בזכותם הם עצמם. אף אחד לא ידע שמשהו כזה הולך לקרות והם לא השתמשו באף חומר מתוך מקום ״חסר אחריות״ אלא מתוך מקום של רצון להנות, להרגיש ולהיות ביחד עם אנשים שהם אוהבים.

3. כל מי שהייתה במסיבת טבע בזמן ההתקפה, בין אם הייתה תחת השפעה של חומר כלשהו ובין אם לא, חוותה מעבר חד בצורה בלתי נתפסת ממציאות של חופש ואחדות למציאות של מלחמה ורצח.

4. 6 וחצי בבוקר, הזמן בו התחילה המתקפה, היא ״שעת השיא״ של האירוע. כל מי שער עבר לילה ארוך ומעייף, האור רק מתחיל לעלות, וכל מי שנמצא תחת השפעה מתמודד עם תופעות ויזואליות עוצמתיות שנלוות לאור היום שמתחיל לעלות.

5. הנפגעים מתארים תופעות מגוונות מאוד של השפעת החומרים השונים ברגעי האימה. חלקם משייכים לחומרים שצרכו השפעות ״חיוביות״ - יכולות תגובה חדות ומדוייקות ביותר בתוך הלחץ והאימה. חלקם מתארים גם חוויה ״מרגיעה״ ואף חוויה של השלמה עם המצב. חלקם מתארים קושי להתארגן ולהגיב במיידיות למצב ההישרדותי שנגלה.

6. מאחר וקטמין הינו סם מסיבות נפוץ, ומאחר וקטמין הינו סם דיסוציאטיבי שמקשה על תיפקוד גופני, ניתן להניח שרבים נאלצו להתמודד עם מוגבלות וקושי לנוע במהירות בזמן ההתקפה.

7. חשוב לזכור שכתוצאה מהשפעת החומרים הזמן, המרחב, תפיסת העצמי והשדה הויזואלי עשויים להתפס בצורה ״מעוותת״ וכן עשוי להיות ״ערבוב״ בין הסביבה הפנימית והחיצונית ולא תהיה וודאות לגבי מה קרה ״באמת״. אנחנו לא מתעקשים להבין ב100 אחוז מה בדיוק קרה ב״מציאות״ - מה שהמטופל חווה באותו רגע בפירוש היה אמיתי עבורו וחשוב שנתקף את זה. לא משנה כמה משונה הייתה החוויה, היא מה שנשאר עם המטופלת ועם זה אנחנו עובדים.

8. במידה ויש הרגשה שהמטופל ״מתרוקן״,מתנתק או קופא - חשוב לעצור, לחזור לכאן ועכשיו, לגוף, לנשימה, לקשר עין מתוך כוונה לחבר את המטופל לגוף שלו, לקשר איתכם ולכוחות והמשאבים שזמינים לו כרגע והיו זמינים לו במהלך החוויה הנוראית הזו.
 יש לשים לב לתגובות דיסוציאטיביות אשר עולות כתוצאה מעיסוק ברבדים הפסיכדליים של החוויה. כמובן שתגובות אלו עשויות לעלות גם כתוצאה מהעיסוק בתכנים הטראומתיים שבפירוש היו חלק מהחוויה של כל הנוכחים במסיבה. אם המגע ברבדים שקשורים להשפעת החומרים מעורר תגובות כאלו יש לנהוג בדיוק כפי שהייתם נוהגים אם תגובות דיסוציאטיביות היו עולות בקליניקה מכל סיבה אחרת.

9. שורדים רבים מהמסיבה עשויים לרצות ״לרפא את הטראומה״ בעזרת שימוש נוסף בחומרים משני תודעה ועלינו לעזור להם להתרחק משינויים נוספים של התודעה ולהתמיד בעיבוד החוויות הקשות מנשוא האלו במיכל הבטוח של הקליניקה.

10. סיבה נוספת בעקבותיה עשויים שורדים רבים להשתמש במשני תודעה או בתרגולים רוחניים שונים בתקופה הזו, היא המנעות מהמפגש עם הרגשות והזכרונות הקשים, וההשלכות הכבדות על חיי היומיום. שימוש בפסיכדלים מתוך מניעים המנעותיים נקרא גם ״מעקף רוחני״ (1984 ,Welwood). מעקף רוחני הינו תופעה שעלינו להיות ערים להופעתה בקליניקה ולחקור כיצד משתמש בה המטופל. במשפט - ״מעקף רוחני״ הוא שימוש באמונות או תרגולים רוחניים שונים, וזאת על מנת ״לעקוף״ את הכאב, הרגשות קשים או הצרכים ראשוניים שמתקשים לקבל מענה.

בתהליך זה, כפי שהוא מתקיים במרחב הקליני, אנו עוזרים למטופל.ת להחזיק את המימדים השונים של החוויה הפסיכדלית, להפיק משמעות אישית מהחוויה ולהטמיע שינויים משמעותיים בחיי היומיום. על אף כי נהוג להסתכל על תהליך האינטגרציה ככזה שמתחיל אחרי שהשפעת החומר חולפת, תהליך האינטגרציה בעצם מתחיל ברגע שבו האדם מחליט שהוא הולך ״לצאת למסע״, וכולל בתוכו את הימים/שבועות/חודשים של התכוננות לקראת החוויה הפסיכדלית, את החוויה הפסיכדלית עצמה ואת תהליך העיבוד שמתחיל לאחריה.על מנת להתחיל לעסוק בעיבוד חוויות פסיכדליות בקליניקה, על המטפל.ת להגיע עם מוכנות להעמיק אל תוך התכנים שעולים מתוך החוויה הפסיכדלית יחד עם כל העוצמות והמורכבויות שבאות איתה. עיבוד של חוויה פסיכדלית יכול להמשך מספר ימים ויכול להמשך חיים שלמים. זהו תהליך חקירה א-ליניארי, שלעתים קרובות מסתעף כמו עץ אל עבר חלקים שונים בחייו ואישיותו של המטופל. בתוך מיכל פסיכותרפויטי, עיבוד של חוויה פסיכדלית עשוי לכלול גם חודשים ארוכים של עבודה עם חלקים אישיותיים שעלו במהלך החוויה, מבלי לעסוק באופן ישיר בחוויה הפסיכדלית עצמה.
כאשר אדם עובר ממצב תודעה לא שגרתי למצב תודעה שגרתי, תמיד מתקיים תהליך ״אינטגרציה״ (תהליך בו חלקים שונים מתחברים לכדי משהו ״שלם״ יותר ופועלים יותר כ״מקשה אחת״). שינה ומנוחה, למשל, הן אבני היסוד של אינטגרציה נפשית בכלל ואינטגרציה פסיכדלית בפרט. כאשר אדם בוחר (בין אם כחלק ממסגרת טיפולית או לא) לעסוק באופן מודע ופעיל בתכנים הנפשיים, הרגשיים, הגופניים, הבין-אישיים והרוחניים שעלו במהלך החוויה, יש לו/לה יכולת להפיק תועלת רבה עבור בריאותו/ה הנפשית, יציבותו/ה הרגשית וההתפתחותו/ה האישית באופן כללי. כאשר תהליך העיבוד מתקיים בתוך המסגרת של המיכל הטיפולי, ניתן לעשות עבודה עמוקה אף יותר בעזרת תחושת הבטחון, הנוכחות והסקרנות שהמטפל עוזר לטפח לאורך התהליך, ובעזרת מערכת היחסים בחדר כפי שהיא מתקיימת באותו רגע. חשוב מאוד לשים לב שהמטופל לא עושה שינויים דרסטיים בחיים מיד לאחר חוויה פסיכדלית. לא משנה כמה אמיתי היה ה״ויז׳ן״ או כמה עצמתית היתה הבנה מסויימת, הימים והשבועות הראשונים שלאחר חוויה פסיכדלית הם לא הזמן לעשות שינויים שלא יהיה ניתן לבטל. למשל: להתחיל לעשות ספורט או להפסיק לעשן אלו שינויים דרסטיים שניתן להוציא לפועל בכל רגע נתון בין אם השינוי יהפוך להרגל או לא, אך התפטרות מהעבודה או פרידה מבן או בת זוג הן בחירות גורליות שחשובלעשות מקרקע יציבה ולא מתוך להט הרגע. בקיצור: מומלץ לחכות לפחות שבועיים לאחר חוויה פסיכדלית (או כל חוויה רוחנית אחרת) לפני שלוקחים החלטות גורליות בחיים.